הילדה שלי עם ADHD אומרת "אני רעה" ו"אף אחד לא אוהב אותי". איך מבטלים את זה?

היא לא דרמטית. היא עושה חשבון.

תחשבי על יום רגיל אחד של ילדה כמו הבת שלך: שבי, תפסיקי לדבר, איפה הסוודר, לא הקשבת, תזדרזי, לא עכשיו, שוב איבדת, למה את לא יכולה פשוט. אף אחד מהמבוגרים האלה אינו אכזרי. כל תיקון בנפרד הוא סביר לגמרי.

אבל היא מקבלת פי כמה וכמה יותר תיקונים מחברותיה לכיתה, כל יום, במשך שנים. וילדים לא מסיקים "הדרישות של הסביבה הזו לא מותאמות לנוירולוגיה שלי". הם מסיקים משהו הרבה יותר פשוט: יש בי משהו לא בסדר.

משם מגיע "אני הילדה הרעה". זה לא דימוי עצמי נמוך שצץ משום מקום. זו מסקנה סבירה מהראיות שהיא קיבלה.

למה "זה לא נכון, את נהדרת" לא נוחת

כי לה יש נתונים ולך יש דעה. כשאומרים לה שהיא נהדרת היא חושבת: את חייבת להגיד את זה, ולא ראית מה היה היום. וגרוע מזה — כשסותרים אותה, היא לומדת שהחוויה שלה שגויה, אז היא מפסיקה להגיד את זה בקול ומתחילה להאמין בזה בשקט.

מה שכן עובד זה לא ויכוח. זה לשנות את היחס, ולהפריד בינה לבין ההתנהגות.

מה להגיד במקום, ברגע עצמו

קודם לפגוש את הרגש, ואז להזיז את המטרה ממנה:

"היה לך יום ממש קשה, ואת מרגישה שהכול השתבש." — ואז לעצור. לתת לה להיות מובנת לפני שמציעים לה משהו.

ואחר כך, מאוחר יותר, את המסגור: "את לא ילדה רעה. לחכות זה קשה למוח שלך, וזו מיומנות שאנחנו עדיין בונות. אלה שני דברים שונים." הקושי עובר לשם — אל המיומנות. לא פנימה, אל האופי שלה.

מה משנה את היחס לאורך חודשים

1. לספור את התיקונים שלך יום אחד. באמת לספור. רוב ההורים המומים. ואז להתחיל לשים לב בקול לדברים שכן הולכים — לא שבחים על עצם הקיום, אלא תצפיות ספציפיות: "התחלת שיעורי בית בלי שביקשתי", "חיכית בזמן שדיברתי בטלפון".

2. לתקן בפרטיות, בקצרה, ובלי קהל. תיקון מול אחים או חברים נוחת הרבה יותר חזק על ילדה שכבר אוספת ראיות נגד עצמה.

3. לתת לה משהו שהיא באמת טובה בו, שאין לו קשר לבית הספר. שחייה, טיפוס, אמנות, בעלי חיים, תיאטרון, בישול. ילדים עם ADHD פורחים לא פעם במסגרות גופניות ויצירתיות שבהן העוצמה שלהם היא נכס. היא צריכה לפחות מקום אחד בשבוע שבו היא המוכשרת.

4. לתת לה תפקיד אמיתי בבית. משהו שהמשפחה באמת תלויה בו, לא העסקה. להיות נחוצה זו ראיה מסוג אחר.

5. לספר לה על המוח שלה, בכנות. לא "יש לך כוח-על" — היא לא תאמין גם לזה, וזה מבטל את החלקים הקשים. משהו נכון יותר: "המוח שלך שם לב להכול וממציא רעיונות מהר. החלק שעוזר לחכות ולהתחיל דברים משעממים עוד גדל. שניהם אמיתיים."

6. לתת לה לראות אותך טועה. בקול, בלי להתפרק: "שכחתי את התור. אני מעצבנת את עצמי. אני אשים את הבא ביומן." ילדים לומדים מה זו טעות מתוך מה שהם רואים מבוגרים עושים עם שלהם.

לגבי החברויות

"אף אחד לא רוצה לשחק איתי" יכול להיות נכון חלקית, וזה כואב. לקטוע, להשתלט על משחקים ולהתקשות להפסיד מקשים על חברות. חברה אחת יציבה שווה הרבה יותר מלהיות פופולרית — להזמין את אותה ילדה שוב ושוב, לשמור על מפגשים קצרים ופעילים, ולהיות בסביבה כדי לאמן בשקט.

מתי לפנות הלאה

אם היא אומרת שהיא מעדיפה לא להיות כאן, אם היא מנותקת שבועות מדברים שאהבה, או אם הביקורת העצמית נוכחת כמעט כל יום בלי קשר למה שקרה — נא לפנות במהירות לרופא הילדים או לאיש מקצוע בתחום נפש הילד. את זה לא מחכים שיעבור.

ומה שהייתי רוצה שייאמר לה: הילדים ששומעים "את לא מקולקלת, זה פשוט קשה, ואני לא הולכת לשום מקום" הם אלה שמגיעים לבגרות ועדיין אוהבים את עצמם. המשפט הזה זמין לך כל יום מחדש.